בעידן שבו אנו חיים היום, כשפלטפורמות אינטרנטיות של מידע ואקטואליה מתעצמות ונוגסות בפורמטים המודפסים, קרי מגזינים ועיתונים יומיים, ישנה עדיין זירה אחת, מקום של מפלט לחובבי הפרינט, שכל אותן מפלצות דיגיטליות עדיין לא הצליחו לחקות או לתת מענה מקביל והולם – והוא השער הראשי, העמוד הפותח של המגזין.
שערי מגזינים ועיתונים יומיים לא תמיד היו דומיננטיים או משמעותיים כמו בעשורים האחרונים, העמוד הראשון של העיתונים הראשונים של סוף המאה ה-18, ותחילת המאה ה-19, הורכב בעיקר מטורים ארוכים, כגושי טקסט אינסופיים, כמעט ללא חללים ריקים ביניהם, מעין טקסטורה רציפה של מילים, משפטים וכותרות כמעין מקשה אחת.
אחד הראשונים שהשכיל להבין את כוחו של העמוד החשוף בפני כל היה The Illustrated London News שהחל לאט לאט מאיור בשחור לבן, שתפס שני טורים מתוך הגריד העמוס, עד לאיורים עצומים שמילאו כמעט את כל העמוד הראשי. משם המעבר לצילומים בשחור לבן – ועם התפתחות הטכנולוגיה לצבע – היה קצר.
היום, שערי העיתונים והמגזינים הנחשבים בעולם, כבר עברו דרך מאד ארוכה, והשכילו להבין שהשער שלהם איננו עוד ״במה צבעונית״ לתיאור של סיפור כזה או אחר מתוך תוכן העניינים, אלא ממש כלי נוסף, אמצעי משלים, לא רק לחווית הקריאה כוללת, אלא אף למיצובו של העיתון כמותג שלם.
יצירות חזותיות עצמאיות
אחד מיוצרי השערים המפורסמים היה ג׳ורג׳ לויס, שתפקד כעורך ומנהל הקריאטייב של המגזין אסקוואייר האמריקאי בין השנים 1962 – 1872.
לויס, היה מהראשונים שיצר שערים שתפקדו כיצירות חזותיות בעלות מסרים פוליטיים וחברתיים. הוא הבין כבר אז את הצורך בלכידת קשב מהירה מאד, מה שגרם לשעריו להיות מינימלסטים בסגנונם העיצובי, אך בעלי מסרים פרובוקטיביים מצד שני.
״שער טוב של מגזין אמיתי צריך להפתיע, לזעזע, ולמשוך במהירות של ננו-שניה.״
אחד משעריו המפורסמים היה בשנת 1968, עם צילום של המתאגרף האגדי מוחמד עלי כששלושה חצים נעוצים בגופו, כציטוט לציורו המפורסם של הצייר פרנצ׳סקו בוטיסיני מהמאה ה15: סנט סבאסטיאן.
שער נוסף מבית היוצר של לויס, משנת 1968, היה דיוקן של נשיא ארה״ב ניקסון כשעיניו עצומות וראשו מוטה אחורה, ומספר כפות ידים מתרקבות לאפר את פניו. השער הזה נעשה בתגובה לאותו עימות טלוויזיוני מפורסם שבו ניקסון הזיע והיה לא נינוח לאורך כל העימות. על שער נכתב: ״הסיכוי האחרון של ניקסון, (הפעם רצוי שיראה טוב)״.
שער נוסף שהפך לאייקון תרבותי ממש, היה משנת 1969, בו נראה האמן אנדי וורהול טובע בתוך פחית שימורי מרק העגבניות של חברת ״קמבל״ (מוצר שכיכב על כמה מעבודות האמנות המפורסמות שלו). על השער נכתב: ״ההתדרדות הסופית וההתרסקות הכללית של האוונגרד האמריקאי״.
המגזין אסקוואייר נכנס להיכל התהילה של העיתונות העולמית כששעריו מעוררים סקרנות ועניין רבים, ועד היום עוד ניתן למצוא שערי מגזינים נוספים המצטטים את שעריו האייקונים.
מעוזה האחרון של העיתונות
אין ספק שמשהו השתנה בעשורים האחרונים, כשהעיתונים ברחבי העולם ספגו מכה קשה, עם המהפכה האינטרנטית, והדורות הצעירים שהפסיקו לצורך תכנים אקטואלים.
מציאות זו אילצה את המו״לים ועורכי העיתונים בעולם לחשוב מחדש על השער כמוצר פרטני, ייחודי, וכזה שמתפקד כפריט בפני עצמו. ישנם לא מעט מגזינים כמו הניו יורק טיימס, הטיים, הניו יורקר (שעד היום הוא אחד המוהיקנים האחרונים ששעריו מאוירים לחלוטין), הדר שפיגל הגרמני, ועיתון העסקים של חברת בלומברג – מהווים שופר של תקשורת חזותית במיטבה.
נושאים כמו צדק חברתי, אקולוגיה, מותם של אייקוני תרבות, מהפכות טכנולוגיות והרבה מאד פוליטיקה הפכו את השערים לזירות אגרוף ממש, אבל חד צדדיות. השערים, שביצירתיותם הטיפוגרפית, הצילומית, האיורית והעיצובית למעשה, מהווים מעין התמסרות חד צצדית בין העורכים והמו״לים לבין הקוראים במקרה הטוב, או מושאי התקיפה במקרה הפחות טוב.
בעידן שבו תקיפות של ערוצי תקשורת ועיתונות מצד פוליטיקאים ואף ארגונים אזרחיים הם עניין של שגרה יומיומית, אין פלא שהשער של המגזין הפך למרשם הפרטי, ואולי מעוזם האחרון של העורכים והעיתונאים, ה״אקס-טריטוריה״ הפרטית שלהם, ש(עדיין) אף אחד לא יכול לגעת בה.
נלסון מנדלה בשחור-לבן
אחד מהרגעים שבהם חוויתי בעצמי את עצמתו של השער, היה בעת שהותי הארוכה בלונדון, במסגרת לימודי תואר שני. זה היה בוקר מעט קודר בשנת 2013 כשקמנו תושבי הבירה המלכותית, לידיעה שנשיא דרום אפריקה לשעבר, חתן פרס נובל לשלום, נלסון מנדלה הלך לעולמו.
לא הופתעתי שאף אחד מהעיתונים לא העז להתעלם מסיקור הידיעה המרעישה, אבל כולם מבלי יוצא מן הכלל, בחרו לעצב את העמוד הראשון הפותח, השער שעוטף למעשה את גליון הבורודשיט המקופל, בצילום שחור לבן של דיוקנו. כמו פוסטרים מקופלים בכל דוכני העיתונים הרבים של העיר, או מתחת לשכמות עוברים ושבים, לאן שלא פנית באותו יום, מבטו החודר של נלסון מנדלה הביט בך, וזה היה רגע מכונן שבו הבנת את העוצמה של הפלפטפורמה הזו.
לא לחולל מהפכות, אבל כן לשנות שיח
בשנתיים האחרונות זהו נשיא ארצות הברית שזכה במעמד המפוקפק כאחת הדמויות הפוליטיות הכי מונצחות על שערי מגזינים ועיתונים יומיים. דונלד טראמפ שדווקא החל את הקריירה שלו כאיש תקשורת, הפך לשק החבטות של העיתונות החופשית היום בעולם.
אני לא משוכנע שניתן לעשות מהפכות גדולות בגלל פרובוקציה כזו או אחרת של שער מגזין, אבל ניתן בהחלט לשנות שיח, ניתן לעורר שאלות, לא מעט משערי מגזינים הופכים אפילו בעידננו הפייסבוקי והאינסטגרמי לשיחות הקפה במסדרונות העבודה, וזהו אולי ניצחונם הצנוע של העיתונים המודפסים.
״שער טוב של מגזין אמיתי צריך להפתיע, לזעזע, ולמשוך במהירות של ננו-שניה״ אמר בזמנו ג׳ורג׳ לויס, שלמעשה, הצליח לזקק במשפט אחד את מהותו של שער המגזין.
התכנים, המגמות העיצוביות, הבעיות העולמיות, הסלבז ודמויות המפתח כל שנה משתנות, אבל תפקידו של השער המודפס נשאר: חור הצצה, חלון ראווה אל פנים העיתון, והבמה הפרטית של עורכי ובעלי העיתונים להביע את דעתם על הנעשה בגיליונם, ובעולמם.
עודד מסקר את שערי המגזינים הטובים בעולם כבר משנת 2013 בטור עיצוב ב xnet
