מולי באנג היא מאיירת ספרי ילדים אמריקנית, עטורת תהילה ופרסים. בשלב מסוים של הקריירה שלה, הבינה בעזרתו של חבר, כי למרות הצלחתה הגוברת, אין לה בעצם שמץ של מושג איך תמונות עובדות. אחרי שקראה כל ספר אפשרי בנושא, החליטה באנג להתנדב כמה שנים בבית הספר הציבורי בו למדה ביתה, בניסיון לעזור לילדים להבין כיצד תמונה עובדת, בתקווה שדרך כך תוכל ללמוד ולהבין זאת בעצמה.
התהליך המסור הזה הוכיח את עצמו. בזכותו הצליחה באנג להבין את עקרונות היסוד הבסיסיים ביותר של מבנה תמונה. את התובנות הללו היא פרסמה בספר מקצועי שנקרא Picture This (דמיינו את זה).
הספר צבר ביקורות מעולות מפי טובי המומחים בתחום שמחבר בין פסיכולוגיה ואומנות. כיום הוא נלמד בבתי ספר לאומנות בכל העולם ומראה לקורא, צעד אחר צעד כיצד מבנה התמונה והיסודות הבסיסיים שלה כמו צבע, צורה, גודל ומיקום – הם אשר קובעים את התגובה הרגשית של הצופה בה.
הספר רלוונטי מאד למעצבים גרפיים, מפני שהוא מסביר בצורה פשוטה וברורה את העקרונות המבניים שבעזרתם נוכל להפוך את העיצוב החזותי שלנו לחזק ואפקטיבי מבחינה רגשית – דבר שאנחנו שואפים אליו בכל מיתוג או פרסום שאנו נגשים לעצב.
צורות פשוטות יכולות להפעיל בנו רגש
בכתבה זו בחרנו להביא לפניכם את תמציתו של חלק נבחר מהספר, בו ממחישה באנג באמצעות קטע מתוך אגדת הילדים המוכרת "כיפה אדומה", את העקרונות הבסיסיים להבנת תמונה.
תוך שימוש ב- 4 גווני צבע בלבד (כולל לבן) ושימוש בצורות מינימליסטיות ראשוניות, ממחישה לנו באנג בצורה עצמתית את האופן בו שולט המעצב ברמת הרגשות שמעוררת התמונה בצופה.
למעוניינים להעמיק, הספר במלואו זמין באנגלית בגרסת PDF כאן >>
צורות בקונטקסט
אנחנו רואים צורות בקונטקסט. תגובתנו אליהן תלויה במידה ניכרת בהקשר. אם האיור הבא למשל, היה עוסק בסיפור על האוקיינוס, היינו רואים במשולש האדום מפרש של ספינה, או סנפיר של כריש, או אפילו אי וולקני קטן שמבצבץ מן הים.
אנחנו מרגישים דברים שונים מאד כלפי המשולש האדום אם אנחנו חושבים שהוא מפרש של ספינה, לעומת – סנפיר של כריש.
כיפה אדומה
בחרתי לייצג את כיפה אדומה באמצעות המשולש האדום הזה. שאלתי את עצמי: "האם אני מרגישה משהו כלפי הצורה הזו?" הצורה הזו לא ממש מלאה ברגש, ועם זאת חשתי שאני מרגישה כלפיה דברים, שלא הרגשתי כלפי צורות אחרות.
זו לא צורה שניתנת לחיבוק. למה לא? כי יש לה שפיצים.
היא גורמת לי לחוש יציבות. למה? כי יש לה בסיס שטוח, רחב ואופקי.
היא נותנת תחושה של שביעות רצון ושל איזון, מפני ששלושת הצלעות שלה שוות.
לו היתה חדה יותר, היתה מרגישה מרושעת יותר; לו היתה שטוחה יותר, היתה מרגישה חסרת תנועה; ולו היה המשולש שונה צלעות, היא היתה מרגישה חסרת שיווי משקל.
ומה בקשר לצבע?
אנחנו קוראים לצבע האדום צבע חם, בולט, מודגש. אני מרגישה סכנה, חיוניות, להט. כיצד יכול צבע אחד לעורר בנו מנעד רגשות כל כך שונה, ואפילו מנוגד?
מה אדום? – דם ואש.
כל הרגשות שמעורר בי הצבע האדום מקושרים כנראה לשני הדברים הללו, שהיו אדומים ורק אדומים מאז שהאדם היה יכול לראות אותם.
האם הרגשות שהאדום מעורר בי הם תערובת הרגשות שיעוררו בי דם ואש? בינתיים, זה לגמרי נראה כך.
אלו אם כן, הם הרגשות שמעורר בי משולש אדום בגודל בינוני: יציבות, איזון, עוקצנות, ערנות, בתוספת חמימות, חוזק, חיוניות, נועזות, ואולי קצת חוש של סכנה.
כעת, תנו לי להביט במשולש הזה בתור "כיפה אדומה". הצורה והצבע מתייחסים כמובן ללבוש שלה. אבל האם אני יכולה להחיל את הרגשות שיש לי עליה כמשולש אדום, גם עליה כבנאדם? כן.
ואם זו היא כיפה אדומה, אז איך אציג את אמא שלה?
אמא של כיפה אדומה
יכולתי להציג את אמא של כיפה אדומה בתור גרסה מוגדלת שלה. משולש אדום גדול יותר. אבל מה יקרה אז?
אמא הפכה להיות הנושא החשוב יותר בתמונה והאפילה על כיפה אדומה. כיפה אדומה כבר אינה מרגישה לי כמו גיבורת הסיפור.
בנוסף, למרות שהצורה מציעה אמא חמה, חזקה וחיונית, היא גם שתלטנית, ובוודאי לא ניתנת לחיבוק.
איך אוכל להפוך אותה לפחות שתלטנית ויותר "חיבוקית"?
אם אני משאירה את המשולשיות שלה, אבל מרככת לה את הקצוות, היא בהחלט מרגישה רכה יותר. אבל היא עדיין משתלטת על התמונה. היא מסיטה את תשומת הלב מהגיבורה, מפני שהיא גוש גדול יותר של אדום.
איך אוכל להשאיר אותה גדולה יותר (מאחר ואמהות גדולות יותר מילדותיהן הקטנות) ועדיין לתת לכיפה אדומה דומיננטיות גדולה יותר בתמונה?
כאשר אני צובעת אותה בצבע בהיר יותר, האם וביתה נעשות שוות ערך בתמונה. כיפה אדומה נשארת נועזת ועוקצנית.
יכולתי לצבוע אותה בתכלת או בגרסה חיוורת של ירוק, אבל אז לא היה שום קשר בין האם לביתה. מאחר והצבע הסגול מכיל בתוכו גם אדום, האם וביתה מחוברות זו לזו גם על ידי הצבע. (אותו אפקט היה מושג גם לו צבעתי את האם בכתום חיוור או בוורוד, אך רציתי צבע עצמאי יותר מהוורוד/כתמתם. הסגול עושה זאת טוב יותר.)
מה אני מרגישה כעת לגבי אמא?
היא נראית יציבה ומזמינה לחיבוק, למרות שכעת היא פחות חמה וחזקה מאשר קודם. היא אימהית במידה מספקת, והדגש בתמונה הוא על כיפה אדומה בשווה, אם לא יותר, מאשר על אמא.
הנה הסל
בחרתי בשחור מפני שהוא "עובד". אני חושבת שהסיבה שהוא עובד היא מפני שהוא מושך את תשומת הלב שלי ומעניק לי טווח רחב ביותר של רגשות.
תרוג (הגוון שבין צהוב לירוק, על שם האתרוג) היה משלים טוב יותר את האדום, אבל היה גם קרוב מדי לסגול מבחינת אינטנסיביות ורגשות.
בנוסף, רציתי להשאיר את האיור הכי פשוט שאפשר. לו השתמשתי בתרוג, היה עלי להוסיף לו צבע כהה כדי לרמוז לאלמנט המפחיד שעומד להגיע. זה כבר היה עושה את התמונה מורכבת יותר ממה שרציתי.
אז נכון, בינתיים זו לא היתה התמונה הכי מרגשת או מעוררת השראה שראינו. אבל היא המחישה מצויין את הדרכים שבהן צורות וצבעים משפיעים עלינו בצורה רגשית. היא גם עשתה לנו עבודת הכנה שתאפשר לנו הבנה טובה יותר איך לגשת לתמונה הבאה של —
היער
רציתי להשאיר את זה הכי פשוט, לכן בהתחלה עיצבתי את העצים כמו משולשים – מחודדים וגבוהים, מפוזרים על פני העמוד.
או —
משולשים שמנים יותר, נערמים זה על גבי זה. הם נראים לנו מיד כמו יער של עצי אשוח.
אבל אלה גם דומים מדי לצורתה של כיפה אדומה ושל אמא שלה. לא רציתי לרמוז שאנשים נהפכים לעצים, או להיפך. כדי למנוע את הבלבול ולקבל קצת הפוגה מכל המשולשים הללו, חשבתי על עוד אפשרות לייצג את העצים ביער, והיא —
מלבנים
אלה הם פשוט מלבנים צרים וגבוהים. מאונכים במגוון שונה של אורכים, אשר בקונטקסט של הסיפור הזה מייצגים עצים מחוסרי ענפים. בגלל שאיננו יכולים לראות את הצמרות שלהם, העצים נותנים אשליה שהם גבוהים מאד.
אנחנו שרויים עכשיו עמוק בתוך היער, כמו שכיפה אדומה תיכף תצטרך להיות.
האופן שבו העצים עומדים, נותן אשליה של עומק. היא נוצרת על ידי כך שככל שהעצים דקים יותר, אני מציבה אותם גבוה יותר על הדף.
כעת, כאשר "הכנתי את הבמה" אני מרגישה יותר מעורבת בסיפור. זה הזמן להכניס את כיפה אדומה לתוך היער.
הנה היא
התמונה הזו יכולה בקלות להגיד "כיפה אדומה בתוך היער". במיוחד שהיא מוסתרת מאחורי אחד העצים, מה שנותן לה שייכות והרגשה שהיא ממש בפנים.
זה גם גורם לי להכנס לתוך היער. ברגע שהתחלתי לשחק עם הדמות של כיפה אדומה בתוך היער הבחנתי כמה אני מזדהה איתה. ממש "נכנסתי לתמונה".
אבל התמונה צריכה להיות יותר מפחידה מזה. אחרי הכל, זהו היער שבו הגיבורה שלנו תפגוש את הזאב שיטרוף אותה. אני צריכה לרמז על איום באווירה. אני צריכה לבנות תפאורה מפחידה יותר לפני שאני מציגה את הזאב.
מה אני יכולה לעשות לכיפה אדומה – רק למשולש האדום – שיגרום לתמונה להרגיש מפחידה הרבה יותר?
אני יכולה להסיט קצת את המשולש שלא יעמוד יציב, אני יכולה להסתיר אותו יותר מאחורי העץ או —
שאני יכולה לעשות אותה קטנה יותר.
היער נראה כעת מפחיד יותר, מפני שהוא גדול יותר ביחס לגיבורה.
פסיכולוגיה של פחד
למה זה מרגיש מפחיד יותר כשהגיבורה קטנה יותר? כי אנחנו פוחדים יותר כאשר אנחנו קטנים והתוקף הוא גדול. היכולת שלנו להתגבר על הסכנה או לשלוט בה באופן פיזי קטנה ככל שאנחנו קטנים יותר.
אני צריכה גם להזיז אותה קצת יותר למעלה, כדי לפנות מקום על הדף לזאב. האקט הזה מאכזב אותי קצת, כי הוא מחליש את התמונה. כשכיפה אדומה רחוקה יותר ממני אני מזדהה איתה פחות – "רחוק מהעין רחוק מהלב".
ועכשיו, לפני שאני מציגה את הזאב, יש עוד אספקט בתמונה שאני יכולה לעבוד עליו כדי לגרום לה להיות מפחידה יותר: העצים.
איך אני יכולה לגרום לעצים להרגיש יותר מאיימים?
אני יכולה להוסיף עוד הרבה עצים, להחשיך את היער, כך שירגיש שהוא סוגר עליה כמו בית כלא. אני יכולה להוסיף ענפים דוקרניים שיגרמו לתמונה להיות הרבה יותר מאיימת – אנחנו, בני האדם, מפחדים מאלמנטים חדים.
ניסיתי את כל אלה. היער באמת נראה מפחיד, אבל התמונה הפכה עמוסה, וכשהוספתי את הזאב הוא הלך לאיבוד בתוך כל הבלגן. אז נאמנה לעקרונות הפשטות, חזרתי לתמונה הזו, ופשוט עקמתי חלק מהגזעים.
הגיבורה כבר לא מהלכת ביער של עצים מאונכים ויציבים, אלא ביער בו העצים עומדים ליפול עליה בכל רגע. באשליה אופטית גם נראה שהיא לכודה במשולש שיוצר הגזע הנופל או שהעצים דוחפים אותה שמאלה והחוצה מהתמונה.
כל מה שצריך להבין על אלכסונים
- קווי אלכסון נותנים תחושה של תנועה כמו גם של מתח בתמונה, ממש כמו העצים שעומדים ליפול.
- צורות שנשענות לכיוון של הגיבור נותנות תחושה שהן בולמות או חוסמות אותו מלהתקדם. לעומת צורות שנשענות לכיוון הנגדי לגיבור ונותנות תחושה שהן סוללות דרך ומפנות לו מקום להתקדם.
טוב, מספיק כבר עם היער. הגיע הזמן לטפל בזאב.
הזאב
אילו צורות מרכיבות את הזאב?
רק שלושה משולשים שחורים וארוכים.
למה המשולשים האלה מרגישים כל כך מפחידים?
גם כי הם נוטים באגרסיביות לכיוון שמאל, היכן שעומדת כיפה אדומה נסתרת בחלקה מאחורי גזע עץ וקטנה מאד באופן יחסי, וגם בגלל ההקשר: אנחנו רואים את המשולשים מייצגים זאב.
אבל אני חושבת שהמשולשים כל כך מפחידים בעיקר בגלל שהם כל כך חדים ודוקרניים, כל כך כהים וכל כך גדולים.
אני מרגישה מאד שונה כאשר — הזאב עשוי קטן יותר או כאשר הפינות החדות שלו מעוגלות, או כאשר הוא מעוצב בצבע חיוור יותר.
אנחנו מגיבים לבלבול בכעס
האמת, הזאב הסגול הזה הוא די מטריד.
חוסר ההתאמה הצורם בין צורה חדה וקשה לבין צבע רך – מבלבל מאד את הצופה. הוא מתקשה להחליט מה המשמעות הרגשית של הגוש הסגול הזה, האם עליו לפחד ממנו או שמא הוא תמים. מסוכן או שפיר?
מעט דואליות משאירה אותנו ערניים ודרוכים ולכן האפקט שלה יכול להיות חזק ומושך, אבל תגזימו עם זה מעט יותר מדי, וזה נעשה מבלבל.
לבלבול אנחנו מגיבים בכעס: אנחנו מרגישים שהיינו אמורים להבין כאן משהו, אבל לא מבינים את התמונה מבחינה רגשית. זה גורם לנו לחוש טיפשים, דחויים ו"מחוץ לתמונה".
סגול היה יכול אולי להתאים לו הסיפור היה עוסק ברוח רפאים של זאב. או, מאחר ועשיתי שימוש בסגול לאמא של כיפה אדומה, הוא היה מתאים כאן לו היתה האמא הופכת לרוח רעה של זאב…
ללא ספק הצבע הסגול מבליט את הזאב על פני הרקע. לתמונה יש כעת שלושה חלקים שונים – כל אחד מהם עשוי בצבע אחר לחלוטין, עם מעט מאד לכידות. הם צריכים להתחבר יחד בצורה טובה יותר.
לפני שאפתח הלאה את הזאב, אני צריכה להתבונן בו רגע.
מהם המאפיינים שגורמים לזאבים להראות לנו מפחידים? אלו יהיו האלמנטים בהם עלי להתמקד בבואי לעצב זאב מפחיד.
שיניים הן אלמנט מפחיד
השיניים כאן הן לא יותר מאשר שבעה משולשים קטנים ומחודדים, ממוקמים בפיו של הזאב. דמיינו כמה מפחידות פחות הן היו, אלמלא היו מחודדות.
בעולם האמיתי, שיניים של זאב הן מעוגלות בקצוותיהן, ולא מחודדות כמו בתמונה. אבל כשאנחנו נמצאים בסיטואציה מפחידה, אנחנו נוטים לראות את האלמנט המפחיד מאד בהגזמה. כאשר אנחנו פוחדים, המתקיף יראה גדול יותר, והשיניים – כלי הנשק שלו – יראו לנו חדות יותר.
בבואנו ליצור תמונה מפחידה, יהיה אפקטיבי יותר להגזים מבחינה גרפית את האלמנטים המפחידים של האיום וסביבתו, ולא להציגם בצורה ריאליסטית, צילומית. עלינו לשקף את הדרך שבה אנחנו מרגישים שהדברים נראים.
״בבואנו ליצור תמונה מפחידה, עלינו לשקף את הדרך בה אנחנו מרגישים שהדברים נראים״
מה עוד הזאב צריך כדי להראות יותר "זאבי"?
הוא זקוק לעיניים.
עיצבתי לו עיניים בצורת יהלום מחודד. צורת היהלום מדגישה את עיניו הצרות של הזאב, אך מעלימות את קוויהן המעוגלים.
בחרתי בצבע סגול. רציתי לייצג כל אחד מהצבעים שבחרתי לסיפור. בנוסף, הסגול מושך תשומת לב. אבל למרות שעיני הזאב הן בדרך כלל תכולות, משהו כאן לא נראה לי נכון.
עיניים אדומות
למה העיניים הללו מפחידות הרבה יותר? – אחרי כל מה שהסברנו על הצבע האדום, זה מובן.
אבל יש כאן עוד משהו: עיניים בצבע אדום יוצרות קישור לכיפה אדומה. שני האלמנטים מתחברים לנו בגלל צבעם הזהה, ואנחנו ממש מרגישים שהעיניים ננעצות בכיפה אדומה ומביטות בה.
מה עוד אוכל להוסיף לזאב, כדי לעשות אותו אפילו עוד יותר מפחיד?
לשון
עכשיו, לא רק שהעיניים האדומות ננעצות בכיפה אדומה, אלא שהיא ממש מתמגנטת אל הגוש האדום הגדול אף יותר – הלשון.
אבל יש עוד אספקט בתמונה, בו אוכל לטפל, כדי לעשות אותה מפחידה אף יותר:
רקע כהה
בתמונה של כיפה אדומה ואמה, הסגול ייצג צבע רך ועדין. גם כאן הוא רך יותר, בכך שמהווה פחות קונטרסט לשחור, מאשר הלבן. אז למה התמונה בכל זאת מאיימת יותר עכשיו?
צבע כהה ברקע מרמז שהסצינה נערכת בערב, או בצללים עמוקים או במזג אוויר סוער. מצבים כאלה יוצרים תנאים מקשים על הקרבן, ועל כן פחדו גובר.
רקע כהה אם כן, תורם לתחושת הפחד בתמונה.
כעת, כאשר הרקע סגול, כיצד אוכל להשתמש בלבן כאלמנט חיובי? (ב"אלמנט חיובי" כוונתי כאובייקט, ולא כרקע.)
הלבן כאלמנט חיובי
שיניים לבנות אינן מפחידות יותר מאשר שיניים שחורות או אדומות. להיפך. אבל כאשר השיניים לבנות על רקע של תמונה כה כהה וקודרת כמו כאן, הן בולטות הרבה יותר.
אני נוכחת לראות כמה הלבן עצמתי, כאשר עושים בו שימוש מרוסן.
״התמונה הזו אמורה להיות מפחידה בגלל התוכן הנראטיבי שלה: זאב מורעב רוצה לטרוף ילדה בודדה באמצע היער. אבל התמונה עוצבה כך שתרגיש מפחידה לצופה, בזכות הצבעים, הצורות, הגדלים והמיקום שלהם. אלה מרכיבים את התמונה והופכים אותה למעוררת אימה מבחינה רגשית.״
איך תמונות גורמות לנו להרגיש דברים מסויימים? – אנחנו רואים תמונות כמו המשך של העולם האמיתי.
תמונות שמשפיעות עלינו בעצמה משתמשות בעקרונות מובנים שמבוססים על האופן שבו אנחנו מגיבים לעולם האמיתי בכדי לשרוד. ברגע שנבין את העקרונות הללו, נבין מדוע יש לתמונות אפקט רגשי כה חזק, ונבין סוף-סוף איך תמונות עובדות.
וואו מטורף
ניתוח מדויק של צורות וצבעים בהקשר לרגשות
ללמוד המוןןןןן
ממש ככה!
מקסים!
זה בדיוק מה שאני מלמדת את התלמידות במשך השנתיים של לימודי עיצוב.
כיף לתלמידות שלך!
מאמר מעולה!
פשוט, מובן ועוצמתי!
אני קוראת את הטקסט ומנסה לדמיין את התמונה שתבוא בעקבותיו, והתמונה מפתיעה בעוצמתה כל פעם מחדש—
תודה רבה על הנגשת חומר איכותי ומלמד כמו זה!!
תודה נחמי את עושה לנו נחת… 🙂
אואוו איזה יופי של מאמר!
מדהים!
פשוט אינמילים!
תודה שרה, גם לדעתנו. איזה כיף שהתחברת.
עכשיו מגלה את התוכן הזה
תודה