הדימויים בכתבה באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים.
אגרת לשנה טובה היא אולי אחד מהמנהגים היחידים בחגי ישראל שנוגע ישירות למעצבים. לכבוד החג והשנה החדשה הבאה עלינו לטובה ערכנו ראיון עם רחל צרפתי, אוצרת במוזיאון ישראל ועורכת הספר "כל שנה וברכותיה", המאגד בין דפיו 100 שנים של אגרות שנה טובה, שהן הרבה יותר מסתם נוסטלגיה.
מנהג שליחת האיגרת לשנה טובה למשפחה ומכרים צבר תאוצה אי שם בסוף המאה התשע עשרה. באותה תקופה שוק הדפוס המסחרי צמח והפך נגיש יותר ויותר לציבור. המצאה חדשה – גלוית דואר מצויירת, הפכה פופולרית במיוחד. למעשה, האיגרת לשנה טובה התפתחה יחד עם אותה גלוית דואר, ובתחילת הדרך אף היה נהוג להסב גלויות קיימות, שיוצרו למטרה אחרת לאיגרת שנה טובה באמצעות מדבקה ייעודית ועליה האיחול המתאים – בדומה לשימוש בתמונות "סטוק" הרווח בימינו.
הראשונים לאמץ את המנהג היו יהודי גרמניה, ובמהרה הפכו האגרות לפופולריות במיוחד ולעסק בפני עצמו. דימויים מחיי היום-יום של יהודי אירופה ומנהגי החג צורפו לאיחולים אופטימיים לשנה טובה, אם באמצעות אותן מדבקות מן המוכן, בדפוס או בכתב יד. הגלויות נשלחו ליהודים בכל רחבי העולם, וכך נפוץ המנהג גם לקהילות בערי אירופה הגדולות, בארצות הברית, ואף בישראל.
לאורך השנים השתנו דברים רבים – נעשה שימוש בטכניקות שונות של דפוס, שימוש בדימויים מצולמים או מאויירים, ולעתים אף טיפוגרפיים לחלוטין. לעתים נתקל גם בגלויה מושקעת במיוחד, עבודת יד. זהותו של השולח השתנתה גם היא – בתחילה היה זה חבר או מכר, ומאוחר יותר, גם ארגונים וחברות שונות מצאו לנכון לשלוח אגרות לעובדים ולחברים.
עיצוב האגרות השתנה גם הוא – במקרים רבים, תפקידו של הדימוי הנבחר הייתה לבטא את אותה שאיפה אופטימית בצורה ויזואלית. תפקידו של מעצב אגרות שנה טובה מסחריות היה לבטא שאיפות משותפות, שהכלל מסכים עליהם, ואותן יבחרו לשים באופן גלוי על האיגרת. השאיפות הספציפיות אומנם השתנו גם הן לאורך ההיסטוריה, אך דבר אחד נשאר זהה – אותו רגש של איחולים לעתיד טוב יותר, אותה שאיפה אופטימית משותפת לשולח ולמקבל.
הספר "כל שנה וברכותיה", הוא למעשה קטלוג תערוכה שהתקיימה במוזיאון ישראל. הוא מספר על השינויים שעברו עלינו לאורך ההיסטוריה דרך אותם דימויים המופיעים באגרות. השאיפות של יהודים בגלות בתחילת המאה העשרים, של אנשי העליות הראשונות לארץ ישראל, של אזרחי המדינה בתקופת הצנע או סביב מלחמת ששת הימים – הן שהכתיבו את הדימויים על הגלויות השונות, והן שמשקפות לנו את הלך הרוח באותן תקופות, את הנרטיב שאותם אנשים סיפרו אחד לשני.
רחל צרפתי כותבת על מה שמעבר לדימויים האופטימיים ולנוסטלגיה שבאגרות שנה טובה ישנות. רצינו לשמוע על המוצרים הגרפיים האלו מנקודת מבטה הייחודית כחוקרת ואוצרת.
את רואה היום מוצר או שירות שמבטא קונצנזוס, הסכמה כללית, בדומה לאיגרת השנה טובה?
אני חושבת שאנחנו השתנינו ועולם המדיה השתנה. אין בעולם הדימויים קונצנזוס ואין בעולם האידיאלים קונצנזוס, ולכן גם אין מקבילה בתקופה הזו. אנחנו בעידן אחר לטוב ולרע – הדבר ההפוך מהקונצנזוס הוא פלורליזם, וזה מבורך. שום דבר שהוא קיצוני הוא לא טוב, אבל היעדר קונצנזוס הוא לא בהכרח רע.
מהעבודה על התערוכה והספר, ומהתגובות שקיבלת מאנשים, מה מושך בעיסוק בדימויים האלה?
הנוסטלגיה. שזה באמת משהו שאני ניסיתי לברוח ממנו. אני ניסיתי, לפחות בדברים שאני כתבתי, לדלג על המשוכה הזו של נוסטלגיה ולנסות לראות מה יש חוץ מזה. זה ברור שנמשכים לנוסטלגיה, אבל מאוד רציתי לתת גם איזשהו רובד נוסף דרך הטקסטים. כשמדפדפים בעמודי אלבום שכולל רק תמונות, המתבוננים עשויים לעבור חוויה שהיא נוסטלגיה בלבד. לעומת זאת, כשקוראים את הטקסטים – יש משהו אחר שהוא לא נוסטלגי בכלל, הוא בחינה יותר מעמיקה של מה יש בדימויים, מה המסרים הגלויים ומה המסרים הנסתרים, שאפשר להבחין בהם אם מביטים יותר לעומק. אז גם מתגלים הסדקים בקונצנזוס.
יש גלויה או דימוי ספציפית שמראה דוגמא של הסדק הזה?
דמות החייל – יש כאן פער עצום בין דימוי החייל אחרי שלום הגליל (ובטח ובטח אחרי 73) לעומת דמות החייל ההירואי של שנות החמישים והשישים. אין שום קשר לאירועים ההיסטורים, או לאיזו מלחמה הייתה יותר איומה ויותר כואבת – זה משקף תפיסה ואידיאליזם, זה לא משקף היסטוריה. זה משקף תמונה של החברה הישראלית, לא של המציאות ההיסטורית אלא של הלך רוח ושינוי תפיסת עולם בחברה הישראלית.
כשמדפדפים לא רואים את זה, אבל כשאתה מתיישב יותר לעומק אתה רואה דברים שהמעצבים לא התכוונו להגיד – הם לא הסתכלו כל כך אחורה, הם שיקפו את תקופתם בצורה לא לגמרי מודעת. אתה כחוקר כשאתה מסתכל על הדברים אז אתה יכול לראות גם דברים שהם לא במודעות של היוצרים ושהם משקפים הלך רוח.
כשמדפדפים באלבום לא רואים את זה, אבל כשאתה מתיישב יותר לעומק אתה רואה דברים שמעצבים לא התכוונו להגיד – הם לא הסתכלו כל כך אחורה, הם שיקפו את תקופתם בצורה לא לגמרי מודעת.
הייתה התלבטות האם לבחור שנות טובות שמייצגות את הפופולארי והמוסכם, או את אלו שחורגות מן הכלל?
ביצירת המבחר הייתי בלתי אובייקטיבית לחלוטין. לא עשיתי סטטיסטיקה, אבל אני יכולה לשער שאולי 70% ממה שיצרו לאורך כל השנים היה פרחים, ציפורים, צפיחית בדבש וכל מיני דברים כאלה, ורק אולי 30-40% היה אגרות שנושאות איתן איזשהם דימויים היסטוריים יותר. לא עניין אותי יותר מדי להתעסק עם פרחים וציפורים ודברים כאלה, ובצורה מודעת הצגתי תמונה לא אובייקטיבית בספר הזה. אני מפנה כאן זרקור, מתוך מודעות מלאה, ומדגישה אירועים שמשקפים תקופה.
ואחד לשנה הבאה
כיום אגרות פיזיות לשנה החדשה כבר אינן רווחות כבעבר. העידן הדיגיטלי הביא עימו שינויים רבים, ואחד מהבולטים ביניהם הוא ירידת קרנה של גלוית הדואר, ואיתה גם האיגרת לשנה טובה. תחליפים שונים ומשונים צצו, כמו שליחת מסרון או הודעת דואר אלקטרוני. בעולם העיצוב, מגדילים לעשות אאא ומדי שנה מזמינים יוצרים להכין גלויות שנה טובה ייחודיות וחדשות.
פרחים וצפיחית בדבש הם אולי דימויים נדושים, והסכמה כללית על נושא אחד אולי כבר איננה בנמצא, אבל אנחנו אופטימיים שעם קצת יצירתיות (ואולי טכניקות חדשות כמו אנימציה או איור דיגיטלי), גם לכם תהיה אגרת שנה טובה שמספרת סיפור.
