קולאז' הוא אחת הטכניקות האהובות והנוחות ביותר לשימוש באמנות. הוא טומן בחובו יתרונות רבים: החומרים איתם עובדים הם זולים וזמינים (ניירות צבעוניים או ניירות ממגזינים, דבק ומספריים). הוא יצירתי מאד, ומאפשר גם לאנשים שאינם מיטיבים לרשום ולאייר באופן נכון אנטומית – ליצור דימויים יפהפיים. הוא תמיד עכשווי מאד (למרות שהמציאו אותו אי-שם בשנות ההעשרים של המאה הקודמת).
לכאורה – טכניקה מושלמת לאיור, ובכל זאת, כמות המאיירים בטכניקה הזו היא קטנה מאד יחסית לטכניקות רבות אחרות, הדורשות מיומנות גבוהה בהרבה. היום אנסה להסביר לכם מדוע, ואיך בכל זאת ניתן לעבוד בקולאז' ביעילות, בהקשר של איור ספרי ילדים.
כמה מילים על איור ועקביות
להבדיל מאמנות פלסטית, שמטרתה ליצור דימוי בודד, או לחילופין – סדרה של דימויים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו; באיור אנחנו יוצרים סדרה של דימויים הקשורים זה בזה. יותר מזה – הדימוי קשור תמיד לסיפור. לא חשוב מהי הטכניקה, המדיה, או רמת המורכבות האמנותית של הדימוי המאוייר – הוא תמיד עומד במערכת יחסים כלשהי עם הטקסט המלווה אותו. לפיכך, חלים בספר מאוייר כמה כללים חשובים, שלא קורים במסגרת יצירה של אמנות פלסטית:
עקביות בעיצוב דמות
ראשית, אחד הדברים האופייניים לאיור שלא קיימים כלל בציור הוא נושא עיצוב הדמות. הטקסט, במיוחד אם מדובר בספר ילדים – עוסק בגיבור או בגיבורה. הדמות המאויירת צריכה להיות ברורה, מזוהה בקלות, והכי חשוב – עקבית. בכל כפולת עמודים בספר נראה את הדמות שלנו: מלפנים, מהצד, מאחור, מלמעלה, מלמטה, מקרוב, מרחוק. חשוב מאד שנזהה תמיד שמדובר באותה דמות. לא יתכן שילד בן חמש יהפוך פתאום לנער בן 16 ( אלא אם כן מהפך כזה כתוב בטקסט).
יצירת סביבה קבועה
הגיבור/ה שלנו פועלים בתוך סביבה נתונה, שאמורה להתאפיין בפרטי פרטים. בדרך כלל, אלא אם מדובר בספרי מסע – מדובר בסביבה שחלקים בה חוזרים על עצמם. אנחנו רוצים להיות מסוגלים לזהות את אזור בית הגיבור, ואת דמויות המשנה שבסיפור, גם אם הם משתנים קצת מעמוד לעמוד.
שפה חזותית
אנחנו שואפים לתת לספר שלנו מראה מובחן – שאינו משתנה מכפולה לכפולה. אנו יוצרים למענו שפה חזותית שלמה. טכניקה – היא לא הדבר היחיד שאנו צריכים לתת עליו את הדעת. להבדיל מציור – בו אנו יוצרים רק דימוי אחד; עצים, צמחים, בניינים, אפילו השימוש בסקאלה צבעונית – צריכים לעבור מכפולת עמודים אחת לאחרת, וליצור ספר בעל מראה מובחן ושלם.
יצירת עקביות בטכניקה חד פעמית
למעשה קיימים כמה וכמה סוגים של קולאז' (קולאז' בהגדרתו, מתייחס ליצירה המורכבת מחלקים מודבקים, העשויים מנייר ומוצריו. יש המרחיבים מעט את המושג וכוללים גם אריג). הקולאז' הפופולארי ביותר, הוא זה שבו גוזרים דימויים קיימים, ומרכיבים אותם בדרך חדשה, כך שנוצר עולם חדש ומוזר, או אמירה חדשה על עולם קיים.
בדוגמא שלפנינו, מאת המאייר זאב אנגלמאייר, אנו רואים גרסה של מגדל בבל (כפי שצייר אותו במקור ברויגל האב, במאה ה-16), שהתוספות המשעשעות הופכות אותו לאמירה עכשוית. עם זאת, מאחר והקולאז' הזה נסמך על דימוי חד-פעמי, שנוצר מזוית מסויימת, בדרך מסוימת, בצבעוניות מסויימת – קשה יהיה לשחזר אותו מזויות אחרות ומהיבטים אחרים. לא ניתן יהיה ליצור את הדימוי הזה מלמעלה, מהצד, מרחוק. אנחנו תמיד נסתמך על הציור המקורי של ברויגל האב, כפי שהוא בחר לצייר אותו.
באיור שלפנינו – אין בעיה. אנגלמאייר לא התכוון ליצור סדרת דימויים. הוא יצר דימוי מאוייר אחד, שמחבר באופן משעשע בין העבר לבין ההווה. בספר מאוייר, אנחנו עובדים על עקביות.
השימוש בסוג הזה של קולאז' מקשה גם על יצירת גיבור, שניתן להפעיל באופן עקבי מכפולה לכפולה. הנה דמות שיצרה שרון ים-סננס. זוהי דמות מפחידה ומקסימה. לו רציתי להשתמש בה באיורי ספר שלם, סוג הקולאז' בו בחרה שרון לא היה מאפשר לי את השלמתו. הדמות הזו נסמכת על דימויים שנגזרים ממגזינים. מאחר וכל דימוי במגזין הוא חד-פעמי, ומשמש לכתבה מסויימת – לא סביר שנמצא דימוי דומה, שיאפשר לנו את יצירת הדמות הזו (או אפילו דמות "דומה") באופן עקבי לאורך ספר שלם.
ובכל זאת, מאיירים משתמשים בקולאז'...
איך לפתור את בעיות העקביות הנובעות מטכניקה, שהיא מאד אימפולסיבית וחד-פעמית בהגדרתה? למרבה המזל, עומדות לרשותנו טכניקות קולאז' נוספות – שאמנם זוכות פחות לפופולריות בהקשר של יצירת אמנות פלסטית, אך מאפשרות חבל הצלה של ממש למאיירים. טכניקת קולאז' מצויינת היא זו המדמה פסיפס. אם מביטים בפסיפס "אמיתי" – זה שנעשה מלבני קרמיקה זעירות בגוונים שונים, אפשר לראות בבירור, שככל שהאבנים קטנות יותר – הפסיפס מדוייק יותר.
אותו עיקרון בדיוק עובד בקולאז' הפסיפס. הקולאז' הזה מתחיל בעצם מהתייחסות לנייר הצבעוני – כמשטח צבע. זה נכון גם לדימויים הנגזרים מעיתונים. מי שבוחר לעשות עבודה בקולאז' פסיפס נאלץ להתעלם מהדימוי המודפס, ולהשתמש בו רק כמין "בנק צבעים" – ממנו גוזרים ריבועים ירוקים, כחולים, אדומים, צהובים. הריבועים האלה משמשים אותנו ליצירת דימויים דמויי-פסיפס המאפשרים פרוט רב.
מעבר לזה? השימוש בקוביות זעירות מאפשר לנו בעצם ליצור דמויות שאנו מתכננים ויוצרים. קוביית הקולאז' היא כמו הנקודה בציור פואנטליסטי. היא, ואחיותיה מרכיבות את הציור שאנו בוחרים ליצור – לא דימוי שמוכתב לנו ע"י חיבור של דימויים קיימים. למעשה ניתן ליצור באמצעותו דיוקנאות מדוייקים להפליא, ודימויים מורכבים שונים.
המאיירת ליאת יניב, יצרה בטכניקה הזו כמה ספרים, ובהם: "יוסי, ילד שלי מוצלח" לפי שירו הידוע של ע. הלל. היא משתמשת בקולאז' פסיפס, ולכן יכולה לא רק לעצב דמויות באופן רציף ועקבי לאורך כל הספר, אלא אפילו לסגנן את הדמויות באופן היחודי לה כמאיירת – להבדיל, נניח, מיצירת דיוקן אמנותי של אדם כזה או אחר. דמות הילד בספר מופיעה מכל הזוויות האפשריות, ואנו מזהים אותו בקלות כדמות ספציפית.
יניב יוצרת את קולאז' הפסיפס שלה מניירות צבעוניים, בלתי מודפסים – מה שמאפשר לה לבחור צבעוניות מובחנת, ולהשתמש בה לאורך כל הספר.
דרך נוספת לפתור את בעיית העקביות הסגנונית, היא באמצעות שימוש בקולאז' מסוג אחר – קולאז' הנגזרות. הטכניקה הזו מאפשרת שימוש בניירות צבעוניים, או אפילו ניירות שהאמן צובע בעצמו בטכניקות שונות. הניירות הצבועים נחתכים כך שיווצרו איורים שלמים. גם בקולאז' הזה, השליטה בעיצוב הדמות היא בידי המאייר, והנייר הצבוע משמש כמעין שיטת צביעה נוספת.
מאיירת שעובדת בטכניקה הזו היא חן לב, שיוצרת מעמדים מורכבים ממגזרות נייר ססגוניות. להבדיל מיצירתה של ליאת יניב – הציור הזה מורכב מחתיכות גדולות יחסית. הבעיה בקולאז' הפסיפס: הוא דורש סבלנות אין סופית (במיוחד אם אנו עובדים בחתיכות זעירות), ובסופו של דבר, הדימויים טיפה נוקשים. פסיפס הוא טכניקה קשה מאד לביצוע.
הדימויים של חן לב, להבדיל – רכים ומלאי פרטים. השימוש בגדלים שונים של טקסטורות, שאינן כפופות למשטר הנוקשה של טקסטורה פנימית נוספת (החיתוך לריבועים זעירים), מאפשר יצירת פרספקטיבה וליצירת פרטים שקל להבין. המאיירת נטלי בלהסן מנצלת את העדר המגבלה על צורת המגזרות, מה שמאפשר לה לדמות אפילו מעטפה של דואר אויר.
סגנון אישי בשילוב עם קולאז'
ישנם מאיירים רבים, שאינם מתחייבים לקולאז' כטכניקה יחידה. אפשר לומר עליהם שאינם "טהרנים". הם אמנם גוזרים ומדביקים – אבל באותה מידה הם רושמים ומציירים. כל זה מתחבר איכשהו ביחד ליצירה אחת, שקולאז' הוא רק חלק ממנה.
איה גורדון-נוי, היא אמנית המשלבת איור, צביעה, וגזירה של דימויים בכמה סוגים של קולאז'. במובן זה, יצירתה שומרת מחד על אותנטיות וסיגנון אישי, ומתקרבת מאידך לאופן בו משתמשים בקולאז' באמנות הפלסטית.
האופן בו אני משתמשת בקולאז' באיור
כאמן – יצרתי קולאז'ים רבים, ואני מלמדת את הטכניקה לתלמידים ברמות שונות. הדבר המעניין בטכניקה הזו: היא מתאימה לכולם. אמנים וחובבים. אנשים שאוהבים לצייר ושלא יודעים למתוח קו בין שתי נקודות, וכמובן: ילדים. הם עושים קולאז'ים מסעירים ממש.
עם זאת – אני לא אמנית קולאז' מובהקת. אני עובדת בעיקר בצבעי עיפרון. לאחרונה השתמשתי בקולאז', אך באופן אחר מרוב המאיירים. בספר שכתבתי על ילדותי בליטא, בעידן הסובייטי – השתמשתי בדימויים מהתקופה בתוך בגדי האנשים. זו היתה הדרך שלי להזכיר את העולם ההוא, שעזבתי מאחור, עם עליית הורי. שימוש כזה בקולאז' מכיר בחשיבות הדימוי המודפס. עם זאת – הוא לא נותן לדימוי להכתיב את הצורה, או להשפיע עליה.
המאייר שולט באופן מלא ביצירה שלו. עליו למשוך את עינו של הקורא אל המקום בו מתרחשת אמירה חזותית משמעותית, ועם זאת עליו לספר את הסיפור שלו בתמונות באופן הברור ביותר. זה ההבדל בין איור לאמנות פלסטית. המסר של המאייר מהדהד את המסר הכתוב בסיפור והופך את האיור למדיה ספרותית-חזותית.
מדהים
מדהים!
היצירות האלו כובשות
מלאות חום וחן
מרגישים את הלב שעומד מאחורי היצירה
איורים יפיפים.
כבש אותי האחרון. עם תמרורים על רקע אירופאי..
תודה, איזו השראה.