כאשר מעצב יהודי ניגש לפרויקט עיצוב, יש שאלות ומחשבות רבות שעלולות לצוץ:
האם בהכרח ניכר ביצירתו כי זוהי עבודת מעצב יהודי? האם זה אכן צריך להיות ניכר?
האם יש חיה כזו עיצוב או אמנות יהודית?
האם יש הבדל בין עיצוב למטרה דתית לבין עיצוב נייטרלי?
מהיכן שואב המעצב היהודי את השראותיו?
והאם יש מקום לכל זה בכפר הגלובלי של 2020?
במסגרת מאמר זה לא נוכל להיכנס לנושא המורכב של הגדרתה של האמנות היהודית, אך אנסה לבחון את התופעה על קצה המזלג.
מקורות האמנות היהודית
האמנות היהודית הושפעה באופן ישיר מאומנויות שהיו מקובלת בסביבתה*. ניתן להבחין בתופעה זו בכל ענפי האמנות, ננסה להתבונן בכמה מהם:
בארכיטקטורה ניכרת השפעה ישירה לאורך כל הדורות. דוגמא קדומה לכך היא בניית בית המקדש השני מחדש** בידי הורדוס. הורדוס היה מלך יהודי המעורה בחיי האצולה השלטונית בעולם באותם ימים, מוקף ידידים יוונים ורומים.
לכן, לא פלא כי בית המקדש נבנה על פי המילה האחרונה של ארכיטקטורה יוונית קלאסית. קיימים קווי דמיון בין המבנה של בית המקדש עצמו, ובעיקר המבנה סביבו, למבצרים וממצאים שונים בעולם מאותה התקופה.
הבנייה באימפריה היוונית מתאפיינת בין השאר בסימטריה, מקצב חוזר, ובעמודים עצומים המשמשים כבסיס המבנה ומעליהם קורה ולעיתים קרובות גמלון – מבנה בצורת משולש עם עיטורים בעלי מוטיבים מהמיתולוגיה היוונית.
יוון הייתה התרבות הראשונה שפיתחה את הדמוקרטיה, ולכן היוותה השראה למבני ממשל בדמוקרטיות מודרניות רבות, הבנויים על פי עקרונות בניה אלו.
למזלנו, לא צריך להרחיק לכת עד אירופה – בפאתי שכונת סנהדרייה הירושלמית נמצאו קברים יהודיים שעל פי כתובות במקום נקבעו כקברי הסנהדרין (ועל שמם נקראת השכונה). הפתח המוביל למערת הקבורה מעוטר בעיטור יווני עשיר של שני עמודים, ומעליהם גמלון מעוטר בעלים.
בנוסף לקברי הסנהדרין, פסיפסים בבתי כנסת עתיקים בארץ מעוטרים בסגנון כמעט זהה לפסיפסים מאותה תקופה בארצות ברחבי העולם שהיו תחת כיבוש רומי. תיבות קבורה רבות הנמצאות בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי הארץ מלאות בעיטורים כפי שהיו מקובלים בתקופה ובאזור שבו נמצאו.
בקפיצה קלה של כאלף שנים נוכל גם לחזות בבתי כנסת הבנויים על פי עקרונות הבניה הגותית, שהתפתחה סביב בניית כנסיות ועיטורי חלונות בזכוכית צבעונית, הלא היא הוויטראז'. אמנות זאת מועתקת באופן מיידי לבתי כנסת עשירים ברחבי גרמניה, צ'כיה והולנד.
לסיכומו של עניין, נוכל לומר בוודאות כי עיצוב יהודי מושפע ללא ספק מהמיקום, התקופה והאופנה המקובלת במקום יצירתו. תופעה זו מתרחבת מעבר לארכיטקטורה, וניתן לראות השפעות כאלו גם בעיטורי מגילות אסתר, הגדות של פסח, שערי ספרי קודש ואפילו בעיטורים על גבי מצבות.
מוטיב יהודי ייחודי
למרות כל זאת, ישנה נקודה המייחדת את האמנות יהודית. המוטיב.
המוטיב הינו עיטור שחוזר על עצמו. המושג נלקח, איך לא, מתרבויות שכנות, והתגבש עם השנים לסימן מובהק למקור היצירה. המוטיב היהודי הוא זה ששרד לאורך כל השנים, ואף הלך והתעצם למאגר גדול של מוטיבים יהודיים. הוא זה שנותן לנו בין היתר את האפשרות להבדיל בין יצירת ויטראז' של בית כנסת לבין זה העשוי לכנסיה.
המוטיב היהודי נבדל בכך שאמון על הציווי לא תעשה לך כל פסל ותמונה. לכן, לדוגמא, הגמלון בקברי הסנהדרין בירושלים מעוטר בעלים וצמחים ולא בדמויות מהמיתולוגיה היוניות, ואילו הויטראז' בבית כנסת בפראג מעוטר בצורות גיאומטריות ובמגן דוד, ולא בדמויות נוצריות או צלב.
מוטיבים יהודים רבים ומוכרים, כגון המנורה, שבעת המינים, אריה, נשר וידי כהן בברכתו, הם אלו שייחדו את הפריטים עליהם הם מופיעים כפריט בעל עיצוב יהודי***.
המוטיב היהודי נבדל בכך שאמון על הציווי לא תעשה לך כל פסל ותמונה. לכן, לדוגמא, הגמלון בקברי הסנהדרין בירושלים מעוטר בעלים וצמחים ולא בדמויות מהמיתולוגיה היוניות, ואילו הויטראז' בבית כנסת בפראג מעוטר בצורות גיאומטריות ובמגן דוד, ולא בדמויות נוצריות או צלב.
דימויים חדשים, דילמה חדשה
בעקבות האמנציפציה וההשכלה, החלו לראשונה אמנים יהודים ליצור אמנות שאינה דווקא אמנות יהודית. המוטיב היהודי עבר טרנספורמציה וקיבל ייעודים חדשים כגון סמלים פוליטיים, מדיניים וכדו'. ההתפתחויות בעשורים האחרונים והגלובליזציה מעמידה את העיצוב היהודי בפני סכנת "התבוללות". למעצב היהודי בן ימינו, שעולם אינסופי של דימויים ממכלול תרבויות ומשמעותם נפרס לפניו, ישנה דילמה חדשה.
האם להתייחס למשמעות המוטיב? למקור התרבותי שהוא מציע?
אמנם ישנם מוטיבים שהם טאבו. מעצב יהודי לא יאמץ את מוטיב הצלב כעיטור גאומטרי או באופן סתמי, וככל הנראה מעצב שאינו יהודי לא ישתמש במגן דוד מסיבה דומה.
לאחרונה נתקלתי בכמה סיטואציות מעוררות שאלה מתחומי האמנות. אין בדוגמאות הללו מתן תשובות ברורות, אלא הזמנה לחידוד חוש הביקורת שלנו:
הדסה בלוטניק, מאיירת חרדית, יצרה ספר טיפולי בעל איורים מושקעים ובו הדמות הראשית, זו המכילה, האוהבת, טובת הלב והמידות הינה דמות הגמד. הדסה חלקה איתנו את מחשבתה מאחורי בחירת המוטיב המרכזי.
אנו בגלות וחיים בערבוב גדול, נכנסו אלינו המון דברים שאינם במקור יהודיים. לטענתה, אם אנחנו מכניסים כוונה טובה יהודית מאחוריהם – הם הופכים ליהודיים בוודאי. מקור המוטיב פחות משמעותי בעיניה, ולאמן ניתנת הרשות ליצוק תכנית חדשים למוטיב מוכר.
מאידך, מקור דמות הגמד הינה בערש התרבות הפגאנית, ואינו אלא שילוב של פסל עבודה זרה, ומזוהה בתרבות האירופאית כבעל כוחות הרע.ייתכן כי באשמתו הרבה של וולט דיסני, הזיכרון הקולקטיבי שנותר לנו מהגמד הוא חבורה עליזה שמצילה נערה, מארחת אותה ועוזרת לה לשרוד.
סיטואציה נוספת שנפגשתי בה: בכתבה שבחנה קשרים פסיכולוגיים בין תאומים במגזין מוביל בציבור החרדי, כפתיח לכתבה הופיע משוכפל לשניים- פסלו של מיכלאנג'לו "דוד", המתאר כביכול דמותו של דוד המלך, אבל כפי שנתפס בעיני פסל נוצרי רנסנסי…
בקרב צלמות ילדים ניתן לבחון מעת לעת טרנד חדש של אביזרים, תנוחות לוקיישנים שונים. אחד הטרנדים בשנים האחרונות הוא סשן צילומי "סמאש קייק" (ריסוק עוגה).
תופעת הסמאש קייק, המגיעה בטווח הקרוב מתרבות השפע האמריקאית ובטווח הרחוק יותר מתרבות רומית, מעלה פעם נוספת את התהייה – האם עלינו, מבלי להתייחס לסוגיית לדור שלישי לשואה ושאלה ההלכתית של ביזוי אוכלין, לבחון כל טרנד והתאמתו לתרבות שלנו?
מוטיבי חג המולד הם דוגמא למוטיבים שנמצאים בכל מקום, החל מעיצוב בגדים המיועדים לציבור שומר מצוות וכלה בקישוטי סוכה מרהיבים.
הזמנה למחשבה
האם מצופה ממעצב לבחון כל מוטיב המגיע ממאגר בינלאומי? האם ניתן לצפות כי השכלתו של המעצב צריכה להכיל יסודות של אמנות, תרבות, היסטוריה יהודית וכללית על מנת שעבודתו תקבל דיוק יתר?
השטח האפור רחב ועמוק מיני ים. אם כך נותרה השאלה על כנה: הישכיל מעצב יהודי בן ימינו לבחון לעומק כל מוטיב "מהגר" ולהתאימו ברגישות ביצירתו המקומית?
נסיים בהזמנה לכל מעצב לפני בחירת מוטיב, להקדיש כמה דקות של מחקר, מה המוטיב ומה משמעותו.
הערות שוליים
מרים, תודה על פוסט מעורר מחשבה. העלית כאן סוגיות שלא נתתי עליהן את הדעת
תודה מרים!
לשאלתך – אני חושבת שכן. מעצב שעוסק בתרבות חזותית ובסמלים צריך גם לקבל השכלה נרחבת שחלק ממנה יהיה תיאורטי ויכלול היסטוריה של האמנות ופיתוח עין רגישה (וגם ביקורתית) למוטיבים עיצוביים/אמנותיים. מעצב חייב להיות רגיש תרבותית, ולא רק ליצירה מקומית-עכשווית (ול'טרנדים'…), אלא גם למוטיבים חזותיים היסטוריים.
כשמעצבים רק כדי לייצר תוצאה אסתטית חוטאים פעמים רבות לעומק ולמטרה, ויוצרים תוצאה שטחית ומטעה תרבותית.
על אותו משקל, הייתי מציעה לדון בשאלה מהו קיטש ומהי קלישאה (גם ויזואלית וגם מילולית) כדי להפסיק לצרוך מוטיבים לעוסים שתוקפם פג. ציטוט מ'האנציקלופדיה של הרעיונות':
הקיטש הוא מאפיין בולט של חברת המדיה והצריכה. הוא מורכב מחפצים, ממקומות ומאופנות שהתיישנו. שפת הקיטש היא שפה מתה, שנתלשה מהקשריה ההיסטוריים האותנטיים ונשתלה מחדש בהקשרים המבליטים גודש, סנטימנטליות ופיתוי. הקיטש מפעיל מניפולציה על הנמען. הוא יוצר אפקט נוסחתי על חשבון תהליך ביקורתי המכונן את היצירה.
http://haraayonot.com/idea/kitsch/
מרים מאמר עמוק ומעורר מחשבה.
לגבי אמנות יהודית בהסטוריה, כפי שידוע לי, היו אדריכלים לא יהודים שבנו בתי כנסת ליהודים (משערת לעצמי שבאותם תקופות קשה היה למצוא אדריכל יהודי) ואולי ניתן להסביר שבתי הכנסת היו בעיצוב הדומה לכנסיות משום שאכן אדריכל לא יהודי בנה את בית הכנסת.
אמנות, תרבות, אופנה כל אלה תמיד השפיעו על יהודים לאורך ההסטוריה, מדהים עוד יותר שחלק מפרטי הלבוש שהיו מקובלים הן ליהודים והן לגויים נשארו כמסורת אצל היהודים ונהפכו ללבוש יהודי מסורתי. מה שבעצם מתחבר אולי עם מה שהדסה בלוטניק אמרה לגבי יציקת תוכן יהודי בדימוי שאינו נחשב דווקא כיהודי.
אם נלך לרגע לתחום המוזיקה נגלה שאדמו"רים "גיירו" מנגינות ומארשים והביאו אותם היישר לטישים ומאות חסידים שרו את "אותן" מנגינות הפעם הן הפכו להיות מנגינות קדושות וטהורות בזכות הרוח היהודית.
גם בקישוטים לסוכות, ישנם קישוטים שלפי ההלכה יש בעיה להשתמש בהם ואלה הם אלמנטים נוצריים, אך כל קישוט אחר מדוע שיהווה בעיה להשתמש בו לצורך יהודי?
לעניות דעתי כן חשוב לשים דגש ולב ולראות מה מתאים ליהודי כיהודי, ואין ספק שעל מעצב לדעת ולהכיר בתרבות ובהיסטוריה של האמנות כדי למנוע טעויות שלצערנו קורות לעיתים, הרבה מחוסר ידע.
מה שאני כן חושבת שאמן יכול לצקת נשמה ורוח יהודית בכל יצירה גם אם לא נמצא שם דווקא דימויים יהודיים.
תודה על המאמר ועל הנקודות שהשארת למחשבה.
מרים, את כותבת מעניין מאד, תודה!
תודה יסמין על התגובה המפורטת. כל מילה!
לגבי קיטש זה נושא אחר ומגיע לו, לדעתי מחקר ופוסט משל עצמו.
תודה שושי,
אכן, עד לסוף המאה ה19 לא היו כפי הידוע לי אדריכלים יהודים.
עדיין כל קהילה הזמינה מבנה לפי טעמה האישי (או הכספי).
הפוסט לא דיבר דווקא על הלכה, אלא לפתח רגישות ולא לחסוך בחקר היכן שצריך.
האם ניתן לצקת בכל יצירה רוח ונשמה יהודית? לא בטוחה, אלא אם זה מתאים. צריך לשים לב שזה לא יהיה הדבק בכח.
מרים היקרה,
המאמר המיוחד שלך באמת מעורר מחשבה
ועוד קודם לו- את בעצמך עם החשיבה העמוקה והבלתי מתפשרת שלך
בהחלט יש חשיבות לבדל את האומנות היהודית משאר האומניות
ולתת באומנות סימנים יהודיים לאות זיהוי מובהק למקורה
השאלה היא אם 'כוונה יהודית'
גם הופכת את הציורים ליהודיים
והאם הכוונה הזו יכולה להשפיע לנשמה היהודית באשר היא?
(כמובן כל עוד הציור במסגרת ההלכה ולא נוגד אותה)
תודה דסי. על התגובה ועל רשותך להשתמש ביצירתך כדוגמה.
תרשי לי להסכים איתך אך חלקית.
כי הרי זה מה שניסיתי לעביר (כמה שאפשר בעדינות) כי לעיתים קרובות המחשבה לא מקדשת את המוטיב.
הראיה לאדמורי"ם שלקחו מנגינות מתאימה רק חלקית, מאמינה כי חלק גדול ממנגינות מופרעות עכשוויות לא היו מקבלות גיור למהדרין.
ועוד משהו לתוספת,
בתגובה למה ששושי כתבה,
באמת בחסידות רואים הרבה את הקדושה ע"י הכוונה
למשל בסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב- שזה הרבה מעבר ליצירת אומנות
אין דוקא "אלמנטים יהודיים" בתוך הסיפורים
אך הם בהחלט מדברים לנשמה היהודית דרך משל
כמה חיכיתי לדיון כזה! תודה לך מרים על כתבה מאד מעוררת למחשבה ותודה להפורמה שפותחת במה חשובה חשובה.
אני מתחברת למה שיסמין אומרת – שצריך להשכיל קצת כדי לפתח חוש ביקורתי מה מתאים ומה לא. בחוסר ידע כללי, לפעמים טועים בלי להבין אפילו שיש בעייתיות אולי (ראי למשל את סיפור הגמד).
מתחברת גם למה ששושי אומרת על גישת החסידות לקדש את התרבות. המוסיקה, הלבוש וכו'
רבים יודעים על המנגינות (שאגב הן לגמרי מקבילה למוסיקה העדכנית של ימינו, זו בדיוק היתה הפואנטה של החסידות והסיבה שהיא סחפה והצליחה) אבל לא רבים יודעים כמו שהזכירה דסי את סיפורי רבי נחמן מברסלב שהיו בחלקם מלאי פתאוס, רגשות אקסטנצרים וסיטואציות שכביכול 'מאד לא מתאימות' לסיפורי חסידים. כשאת קוראת חלק מהסיפורים הללו בעין של ימינו את לא מבינה איך זה יתכן, וזה משהו שמרתק ללמוד ולנסות להבין.
כמו שאמרת בכתבה, גם הסיפורים הללו שיקפו בעצם את תרבות תקופתם (רבי נחמן זו תחילת התקופה הרומנטית – לא באמנות, אלא בספרות) אבל לפי מה שאני קוראת ולומדת, זו לא סתם 'השאלה' של טרנד במטרה להפוך את היהודית לפופוליסטית, חלילה. יש עניינים גבוהים מאד בתרבות, ביון, ביופי. במקורם, הם כולם מושגים טהורים מאד. הנטיה להתעלם מהם או לבטל אותם, גם היא כנראה לא באמת נכונה. הרעיון של 'קידוש התרבות' הוא לא מה שאנחנו נוטים להתייחס אליו כ'גיור בעלמא' כדי להנות ממשהו לא יהודי. זה הרבה הרבה יותר עמוק מזה. לא שאני מבינה משהו. רק מבינה שלא מבינה.
תודה אפרת.
חושבת שאת קידוש התרבות עלינו להשאיר לגדולים – כאדמורי"ם, ואנו הקטנות לצרוך אותה בזהירות רבה.
לא אוכל להקיף בתגובה קצרה את ה"יופי" של תרבות יון שדגלה ברצח ילדים חלשים, ברצח למען מטרות נעלות כמו: "אהבה" או הענשה בשביל הכאיב למישהו אחר. רוב גיבורי תרבות יון הם רוצחים, מושחתים ומטה. אבל אין מה לומר אינטליגנטים מאוד. הוגי דעות. ומניחי יסוד כל התרבות עליה אנו חיים כיום.
כייון שהיום יותר מתמיד אי אפשר להתעלם מהתרבות הסובבת אותנו, לכל הפחות עלינו להיות מודעים לבעיותיה. (רבי נחמן והתבואה..)
הרב דסלר אומר כי "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם"- אם אנחנו משתמשים ב"יפת" עבור אוהלי שם, עבור קידוש ה', עבודת ה', יש לכך מקום, וניתן לשכן את יפת באוהלי שם.
עם יד על הלב (אויש, ביטוי מושאל מנצרות) האם תמיד כל האמנות שאנחנו עושות היא במטרה נעלה?
ולסיום על שימת לב וחוסר שימת לב:
1. השבוע במגזין חרדי מוביל הופיעו איורים של כנסיות. אפילו לא טרחו לטשטש את הצלבים!!
2. אני אחרי 2 לילות ללא שינה, אחרי קריאת ספר אודות תרבות ומעלליה. ספר שממנו אין חזרה. מזהירה מראש הספר קשה מאוד לקריאה ולעיכול ומתאים רק למי שמונחת עמוק מאוד בעולם האמנות. לא מומלץ לכל אחת. מי שתרצה את שמו שתפנה אלי באופן פרטי.