כשהייתי בן 23, ערכתי ניסוי על תופעת הבדידות. בזמנו קראתי המון מכתביו של פול אסטר, ורציתי לראות מה יקרה אם אהיה באמת לבד, ואמנע מלשוחח עם אנשים אחרים למשך תקופה. אז שכרתי לי דירה בעיירת דייג קטנה בדרום ברזיל, קניתי גלשן וביליתי את כל זמני באותם העיסוקים, פחות או יותר, מידי יום. קמתי בבוקר, הלכתי לגלוש, חזרתי לארוחת צהריים, קראתי קצת, הלכתי שוב לגלוש, חזרתי לארוחת ערב, קראתי עוד קצת והלכתי לישון.
היחיד שהייתי עמו אז בקשר היה החנווני במכולת שבו קניתי את כל האוכל שלי, והשיחות בינינו הסתכמו ב"היי" ו"ביי".
אני לא זוכר בדיוק למה חשבתי שהניסוי הזה יהיה "מגניב". לאחר כחודש הבנתי שלעולם לא אהיה גולש מוצלח, ושאני גם די מחבב שיחה עם אנשים. מכרתי את הגלשן ועשיתי את דרכי אל חוף התיירים הקרוב ביותר כדי ליהנות מחוויה דרום-אמריקאית טיפוסית יותר.
אין זה פלא, אם כך, שכאשר סיימתי את לימודי באקדמיה, המחשבה הזו – שאהיה מעצב פרילנסר היושב כל היום בבתי בפיג'מה מבלי לדבר עם איש – לא קרצה לי במיוחד.
אולם, הפלא ופלא! מזה שנה שאני עובד מהבית ונהנה מכל רגע. עם זאת, אני פוגש מעצבים רבים שמפחדים להיהפך לעצמאים מחשש לבדידות. אז חשבתי שאוכל לחלוק את אותם הדברים שעוזרים לי לעבוד כמעצב מהבית, מבלי להרגיש בודד.
כך לא תגיעו לבדידות מקצועית:
1. לא אוכלים לבד
כשאתה עובד במשרד, ארוחת הצהריים מהווה לפעמים את החוויה החברתית המרכזית של היום. ההבדל בין עבודה משרדית לבין עבודה כפרילנסר הוא שהנסיבות במשרד מכתיבות בחברת מי תאכל ארוחת צהריים (ייתכן ואילו אנשים נחמדים, אבל לא תמיד כולם יהיו לרוחכם). בתור עצמאי, לעומת זאת, אתה חופשי לבחור עם מי מתחשק לך לאכול, ולעשות זאת אך ורק עם אנשים שנעים לך לבלות איתם.
אני אוכל עם ידידים מספר פעמים בשבוע. אם לא מתחשק לי לאכול בחוץ, אני מזמין אותם אלי ומבשל. זוהי הזדמנות נהדרת לפגוש ידידים שלא פגשתי זמן רב, לחזק קשרים ישנים ולפתח חדשים. אם אני פוגש אנשים שאני חושב שאוכל ללמוד מהם, אני מזמין אותם אלי לארוחת צהריים. אנשים נהנים להתארח ובדרך כלל נענים בחיוב. יש מישהו שאפילו חיבר ספר בשם: "לעולם אל תאכל לבד". הוא טוען שאכילה בחברת אחרים מובילה להצלחה. עדיין לא קראתי את הספר.
2. בבוקר – עבודה, בצהרים – פגישות
בשנה שעברה, סיפר לי ידידי אלכס על מערכת לניהול זמן שרציתי ליישם, ואהבתי אותה מאוד. למדתי להימנע מלקבוע פגישות בבקרים על מנת שאוכל לעבוד מספר שעות ברצף, ללא הפסקה. את כל המטלות הניהוליות שלי – מיילים, שיחות טלפון, פגישות, לקוחות וכו' שמרתי לשעות אחר הצהריים. כך אני מקדיש מחצית מימי לעבודה נטו, ואת המחצית הנותרת לאנשים אחרים. בצורה שכזו יוצא לי גם לבלות זמן עם אנשים שונים כמעט כל יום.
שוב, כמו עם העצה שלי בנוגע לארוחת הצהריים, לא כל הפגישות הן עסקיות. לעיתים מדובר בפגישות עם ידידים, או עם אנשים הצריכים ממני סיוע כל שהוא. לפעמים מדובר פשוט באנשים שאני מעוניין להכיר וללמוד מהם.
3. להשתייך לקהילה
למזלנו, קיימות קהילות רבות של מעצבים המאפשרים לנו להיות בקשר עם מעצבים אחרים, להיות מעודכנים לגבי הטרנדים העולמיים בעיצוב ולשמוע את החדשות האחרונות בעיצוב מקומי, ואפילו סתם לרטון בצוותא על לקוחות ועל החיים בכלל. ישנן תערוכות, הרצאות, סדנאות, קבוצות מדיה חברתית, וידידים שהם גם מעצבים.
כיוון שכבר איני מבלה את ימי בסביבתם של ידידים-מעצבים, חשוב לי מאוד להיות חלק מאותן המקומות ולשמור על קשר עם הידידים הללו, כמו גם להישאר רלוונטי. חלק מההתקשרות שלי עם הקהילות האלו קורה בחיים האמיתיים, אבל הרבה גם מתרחש באופן מקוון: בפייסבוק, בלוגים, ואתרים נוספים העוזרים לי להישאר מחובר לעולם העיצוב גם מתוך הבית.
4. להרים טלפון לחבר
לפעמים אנו זקוקים ל"זוג עיניים נוסף" שיעבור על מה שעשינו. אנו רוצים אוזן קשבת לרעיונות שלנו, מישהו שיעורר את תשומת לבנו אם פספסנו משהו, או שיספק משוב – האם אנחנו בכיוון הנכון, האם הכיוון מעניין? במקרה כזה, אין תחליף להתקשרות עם ידיד, להרמת טלפון למישהו שניתן לשלוח לו את החומר ולקבל ממנו משוב אנושי, קונסטרוקטיבי, בזמן אמת.
5. סביבת עבודה משותפת
האמת היא שאת האופציה הזו עדיין לא ניסיתי בעצמי, אך ביקרתי את חברתי ליז בסביבת העבודה המשותפת המאד מגניבה שלה, והמקום נראה ממש מדהים. הטרנד הזה של מרחבי עבודה משותפים הוא מאוד בולט, ויותר אנשים מפסיקים לעבוד מהבית או מבתי קפה, ועוברים לעבוד במקומות עבודה משותפים המעוצבים ומאובזרים במיוחד לצרכי עבודה.
מלבד משרדי העבודה המשותפים הרשמיים, ישנם מעצבים רבים שאני מכיר שפשוט שוכרים יחד סטודיו אחד גדול ומתחלקים בהוצאות, כדי שיוכלו לשבת יחד בשטח אחד עם עוד אנשים שכיף להם לבלות בחברתם, לאכול אתם ולהיוועץ אתם בשעת הצורך.
מה שבטוח הוא שעל מנת להיות פרילנסר אינך מוכרח לעבוד מהבית. יחד עם זאת, ברור שעבודה מהבית אינה גוזרת עליך חיי בדידות ומצור, הרחק מסביבת אנשים ומחברת הקהילה מעצבת.
נ.ב. אני עדיין לא יושב בבית בפיג'מה. זאת אומרת, אני לובש פיג'מה – כשאני הולך לישון. אבל ברצינות, כשאני יושב לעבוד אני אפילו נועל נעליים. זה עוזר לי להתייחס לעבודה שלי ברצינות.
נכתב על ידי: רן סגל
המאמר הופיע במקור בבלוג של the nuschool ותורגם במיוחד למגזין הפורמה במסגרת שיתוף פעולה
