בחדר מואר תלויים מהתקרה מפלים צבעוניים של נייר, משתפלים במורד הקיר וממשיכים לאורך הרצפה, מלאים בטקסט כל כך קטן וצפוף – שהוא הופך ללא יותר ממקצב על הנייר. המגילות האלה יכולות להיראות מאיימות, אבל למעשה סביר להניח שאתם חתומים, משפטית, על לפחות אחת מהן – הטקסטים האלו הם תנאי השימוש עליהם אתם מתחייבים, בהינף קליק, כאשר אתם נרשמים לשימוש אינטרנט כזה או אחר.
את המיצג-אינפוגרפיקה הזה יצר לפני כשנה דימה ירובינסקי, כאשר היה סטודנט בשנה האחרונה ללימודי תקשורת חזותית בבצלאל, והטקסטים האלה הם פשוט תנאי השימוש של רשתות חברתיות פופולאריות: אינסטגרם, פייסבוק, טוויטר, ואחרות, כולן מחייבות אותנו, המשתמשים, לסמן את התיבה "אני מסכים" (שממנה מגיעה שם הפרוייקט), ולהתחייב לחוזה משפטי, שלא קראנו.
דימה עושה פעולה מטעה בפשטותה – הדפסת החוזים האימתניים, שבדרך כלל מתחבאים מאחורי גלילה ארוכה ומייגעת, בפורמט אחיד, מוכר ונוח למדידה (A4, גודל 12pt, למקרה שתהיתם). הוא ממחיש לנו מצב מורכב ואבסורדי שנובע מהעולם הדיגיטלי באמצעי ממשי ומוכר, ומצליח להעביר מסר חזק וברור.
לאור התהודה העולמית לפרוייקט שלו, תפסנו את דימה לשיחה קצרה על הפרוייקט.
מה היה תהליך העבודה? האם היה מסר שהוביל אותך?
העבודה המקורית נעשתה במסגרת קורס אינפוגרפיקה בבצלאל בהנחייה של רוני לווית, התבקשנו ליצור אינפוגרפיקה שיכולה לשמש כשער לתערוכה שנמציא. הנושא של פרטיות ברשת תמיד עניין אותי וידעתי שאני רוצה להמציא תערוכה שעוסקת בנושא הזה. חיפשתי נושא די הרבה זמן, חשבתי להתעסק בנושאים שונים עד שבשלב מסוים יצא לי להסכים לתנאי השירות באתר רנדומלי שנרשמתי אליו, ואז יצא לי לחשוב, ״למה בעצם אנחנו לא קוראים תנאי שירות מעולם?״ חיפשתי אחר תשובות. אחת הסיבות הראשונות שהגעתי אליהם היא – גם אם נרצה לקרוא, התנאים כתובים בצורה כל כך משפטית ומורכבת, כך שבכל מקרה אנחנו לא נצליח להבין מה כתוב שם. הסיבה השנייה שהגעתי אליה במהרה היא שהתנאים פשוט ארוכים מידי, אז הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לבדוק כמה הם ארוכים. לקחתי תנאי שירות של אחת החברות המובילות, העתקתי למסמך רגיל בגודל a4, ספרתי את המילים וכמובן שנדהמתי, התחלתי לבדוק חברה אחרי חברה, וכמובן שהיה מדובר בדפוס שחזר על עצמו בצורה די עקבית.
הפרוייקט זכה לתפוצה רחבה באינטרנט ובכנסים. האם היה הבדל גדול בין התגובות באקדמיה לתגובות בחוץ?
האקדמיה קיבלה את העבודה בחיבוק, מאוד אהבו והשתמשו בה לא מעט לצרכי מרקטינג. ברגע שזה יצא לעולם זה כבר היה משהו אחר, קצת איבדתי שליטה על העבודה והיא הפכה להיות נחלת הכלל.
האמת שאני עדיין לא מעכל עד הסוף את מה שקרה. הפרויקט הזה היה עוד הגשה ללימודים מבחינתי, מעולם לא חשבתי שזה יתפוס תאוצה כזאת. הכל התחיל בזה שרוני המליצה לי לשלוח את העבודה לתערוכת סטודנטים בפינלנד, והעבודה התקבלה. שלחתי להם את העבודה (הם כמובן תלו אותה בצורה מזעזעת…) מישהי רנדומלית עם 200 עוקבים בטוויטר צילמה אותה בצורה עוד יותר מזעזעת, העלתה לחשבון שלה, ותוך כמה שעות הפוסט שלה זכה לעשרות אלפי שיתופים ולייקים. מאז במשך כמה שבועות דיברתי כמעט כל יום עם 2-3 כתבים מכל העולם, החל מיפן, דרך אירופה ועד ברזיל וארה״ב.
העבודה צברה תאוצה רגע אחרי שהחלו את חוקי ה GDPR באירופה (רגולציה על הסכמי המשתמש של חברות טכנולוגיה, לקריאה בהרחבה במגזין Wired), וזה פשוט היה טיימינג מושלם. מאז יצא לי להציג את העבודה באנגליה, בעוד שבועיים אני טס להציג אותה בצרפת, ובעוד מספר חודשים גם בקנדה. כמו כן, סגרתי שיתוף פעולה עם חברת מוזילה (אלה של פיירפוקס) להפצה נוספת של העבודה, והיא כבר הוצגה בכמה כנסים שלהם.
הנקודה החזקה בעבודה שלך היא החיבור בין מה שעל המסך לממשי, והמעבר הזה הוא שהופך את המהלך לכל כך חזק. זה משהו שאתה ממשיך לעסוק בו?
פרטיות ברשת, ובכלל זכויות של משתמשים הוא תמיד בראש מעיניי. אנחנו חיים בעולם שבו העסקה שאנחנו עושים עם השירותים שבהם אנחנו משתמשים היא ״אתם תתנו לי את השירותים שלכם בחינם, ואני אתן לכם את כל המידע עלי״. כמו האמרה המפורסמת ״אם זה בחינם – אתה המוצר״. אין לי שום בעיה עם העסקה הזאת, אבל הדבר שהכי חשוב לי, זה שאנשים יהיו מודעים לעסקה הזאת ויבצעו אותה בצורה מודעת ואחראית. זה הכל.
ולסיכום – האם אתה קורא את תנאי המשתמש של שירותים חדשים שאתה נרשם אליהם, או משקר כמו כולנו?
כמובן שלא. לא קראתי את התנאים ואני לא מתכוון לקרוא. יש בי תקווה שהנושא עוד יגיע לבית משפט וההסכמים האלה יוכרעו כלא קבילים, מהסיבה הפשוטה שכולם יודעים שאף אחד לא קורא אותם. וזה אפילו יותר מגוחך שהמשפט האחרון בתנאים של אינסטגרם (לפחות בפעם האחרונה שבדקתי) היה משהו בסגנון של ״אנחנו מעדכנים את תנאי השירות שלנו, אז תדאגו להכנס מדי פעם ולהתעדכן״. כן, בטח.
