רק אל תסתכלו לי בעיניים

עוד לפני שהתפוצצה פרשיית קיימברידג' אנליטיקה, הזיעה שעל כפות ידינו "ידעה" שמשהו כזה עומד לקרות. זה היה רק עניין של זמן.
האימג׳ים שיצרו מעצבים, צלמים ויוצרים התריעו על כך בפניהם הפעורות,
"אל תראו אותי יותר מדי", הם ביקשו. "אל תבינו אותי עד הסוף", הם התחננו, "זה מרתיע אותי…"

האזהרה שהתחילה בעבודות עיצוב, צילום ואמנות התממשה בעולם האמתי של חוק וממשל במהירות מפליאה.
כחוקרת טרנדים, ראיתי כאן Case Study מהמם – היתה זו שוב ההוכחה שהאינטואיציה מהירה מהשכל.

כאומנים, מעצבים ויוצרים זעקנו ביצירה שלנו דברים שידענו ברמת התחושה עוד לפני שמצאנו להם רציונל ומילים.

אז בואו נבין מה קרה כאן.

שביל פירורי הלחם של הקיום

תווי פנים, הם המזהה האולטימטיבי שלנו. העיניים – ראי הנשמה.

בכמויות אדירות של יצירות שאני מתעדת בשנתיים האחרונות, נמחקו אלה או אלה מהתמונה, וזה לא מקרי.

התחושה המטרידה של יותר ויותר צעירים שסוגיה זו מכאיבה להם במיוחד,
מתייחסת לכמויות הדאטה שנאספות עלינו מדי יום ברשת. חשבו על כך: בני ״דור ה־Z״ (ילידי 1995-2007) נולדו לעולם שכולו אינטרנט. זה מחמיר עוד יותר בקרב אחיהם הצעירים,
בני ״דור האלפא״ שנולדו עם האייפון. בני דור זה כבר משאירים אחריהם "שביל פרורי לחם" וירטואלי שעוקב אחריהם מרגע לידתם! זה מתחיל מתמונת הלידה בפייסבוק של אמא, הבילוי האחרון באינסטגרם של עצמם, מידת הנעליים באתר של נעלי ספורט, אלבומי התמונות בענן, המקומות שביקרו בהם בגוגל מאפס או מוב איט… תודו שאם מישהו מחבר בין כל הנקודות זה באמת מאוד מפחיד.
וזה בדיוק מה שה־AI, האינטלגנציה המלאכותית, לומדת לעשות.

מתחילים להבין, מתחילים למחות

זרם בולט של בני דור ה־Z  הם בעלי נשמה אקטיביסטית. הם בוגרים דיים כדי להבין את משמעות המידע הזה. הם צעירים ומחוברים דיים, כדי להבין את היכולות הטכנולוגיות המתהוות, והם בהחלט מסוגלים לדמיין את ההשלכות שיש לעובדות הללו על הדמוקרטיה, על חופש הפרט שלהם, ועל העולם.

בניגוד לאחיהם הגדולים מדור ה־x, דור ה Z נשארים מפוכחים. (יתכן והם פיתחו עמידות מפני שנולדו אל תוך העידן הדיגטלי?) והם מסרבים להקריב את עצמם ואת החופש שלהם על מזבח האינטרנט והדיגיטציה.

גישתם הפעילה והאקטיבית מוציאה אותם לרחובות – למחות.  המניפסט שלהם הוא ההאשטג, הרמקול שלהם היא האמנות.
אלה שעכשיו גם המבוגרים יותר מקשיבים. הם עוקבים בתמהון מהול בהערצה, כשיותר ויותר צעירים מסרבים לתת מידע באינטרנט או לאשר לאפליקציות גישה ליישומים שונים.

פרטיות פרוצה – למה זה כל כך מסוכן?

בתרבות החיים הנוכחית, כל אחד מאתנו כבר משאיר אחריו "שביל פרורי לחם". פיסות מידע שמעניקות די נתונים, מהם ניתן ללמוד על ההתנהגות וההעדפות שלנו, ודרכם לפענח את הרצונות והאמונות שלנו. גופים מסחריים עושים במידע כזה שימוש אינטרסנטי.

ידענו את זה, אבל היה לנו נח לא לחשוב על כך.
מצד שני, ההתקדמויות בתחום האינטלגנציה מלכותית (AI) לקחו את אסוף המידע אודותינו ברשת למחוזות כמעט בדיוניים. וכאן, עדיין קשה לרובנו להבין את עומק, היקף ומשמעות הדברים.

מילות מפתח שאני מקלידה בתכתובות המייל או בחיפוש, מאותתות לגוגל על הנושאים שמעניינים אותי, ואפליקציית הפייסבוק שמותקנת על הטלפון הנייד שלי מסוגלת "להקשיב לי", פשוטו כמשמעו, גם כשהאפליקציה סגורה. בעקבות כך למשל, יוצגו לי, כאילו במקרה, מאמרים לקריאה ומוצרים לקניה, בהתבסס על המידע שנאסף ממני ועלי, מבלי ידיעתי.

ומה עם אפליקציית ספוטיפיי שיודע אילו שירים אני אוהבת? וPinterest "שמקשיב" לתכתובות המייל שלי ומציע לי פתאום תמונות של שושלת צארי רוסיה, עליה אני כותבת מאמר?

כרגע זה עובד בעיקר להנאתנו, אז אנחנו מעלימים עין. אבל ככל שלמידת המכונה תשתפר, אנחנו נבחר פחות ופחות. מכלול הפעילויות שלנו ברשת יסתכמו בתגובות. כבר לא תהיה בחירה לאלו אתרי חדשות להכנס, ואלו בלוגים לקרוא, וגם לא באלו סרטים לצפות. נהיה עסוקים יותר ויותר בהצעות לקריאה שהאלגוריתמים יזהו וישלחו לנו.

כך אבדנו שליטה על תפיסת המציאות

כבר עכשיו מדובר בשלב מסוכן, שלב שמסמן את תחילת אובדן חופש הבחירה.
אבל תחשבו על העתיד הקרוב, עתיד בו גופים פוליטיים וכלכליים יבחרו להשפיע על השקפת העולם שלנו ועל תפיסת המציאות שלנו. על החלטות פוליטיות וצרכניות שלנו
בצורה מגמתית ומטורגטת.

ובכן, זה כבר נעשה.

לטראמפ, כך התברר, לא היה מסר אחד בקמפיין הפייסבוק שלו.
היו אלה מסרים מרובים ושונים אשר הותאמו אישית למה שכל אחד מהמצביעים הפוטנציאליים רצה לשמוע. "תשמע מה שאתה רוצה, העיקר תבחר בי (ואחרי שתבחר בי אני אעשה עם העולם מה שאני רוצה…)" – היה הלך הרוח.

חוקים כמו GDPR – חוק שהתחיל באיחוד האירופי אבל ממשיך לסחוף העולם – מבקשים לעשות סדר ולנסות להשליט חוק במערב הפרוע של הסייבר. אבל זוהי רק תחילתה של דרך ארוכה ומאד מורכבת.

סוגיית הפרטיות בראי העיצוב

כמו בכל טרנד, מרתק לעקוב אחרי התפתחות הביטויים הויזואליים השונים המתהווים לאורכה של מגמה זו.

התביעה לפרטיות באומנות באה לידי ביטוי בדמויות מחוקות פנים או קשורות עיניים, בצילום ובעיצוב גרפי. ההרגשה של המתבונן היא שמישהו הסיט את הוילון. סגר איזו דלת או עצם לנו את העיניים.

לאט לאט, אנו מבחינים כיצד הביטוי של רעיון הפרטיות מתפתח למחוות ויזואליות נוספות. כראוי להתפתחות – המחוות נעשות גם אגרסיביות יותר: כף יד על עדשת המצלמה – תנועת האינסטינקט נגד הפפרצי הגדול של האנושות. בשלב הבא בהתפתחות הטרנד, צילומים מתחילים להעשות קיצוניים עד כדי כך שהאובייקט המצולם נשמט בכוונה תחילה מהגריד. מצב אבסורד בו לא צילמנו בעצם את מה שרצינו לצלם…

למה זה חשוב

הכנסתן של אמירות רלוונטיות וסוגיות בוערות אל תוך העיצוב שלנו הופכת אותו לרלוונטי, עדכני ונושך. גם מי שלא מבין את הסיפור שמאחורי הדברים, חש שהוא מתמגנט אליו. העיצוב מעביר לצופה, באופן בלתי מודע, מסרים של דחיפות, של כאן ועכשיו. 

בעידן בו קשה עד בלתי אפשרי לזכות בשבריר של תשומת לב, הצלחנו לצבוט את הצופה בעורפו ולגרום לו, בכל זאת, להסתכל לנו בעיניים.